פרשס - PRECIOUS סרט קשה לצפיה על מה שקשה לנו לדבר עליו
|
אתמול ראיתי את הסרט פרשס PRECiOUS , של הבמאי לי דניאלס, המועמד ל 6 פרסי אוסקר, בהופעת טרום בכורה. הסרט מבוסס על מקרה התעללות אמיתי, ועל הספר "תלחצי" (PUSH) מאת המשוררת ספייר (SAPPHIRE). ( תורגם לעברית בהוצאת סאגה ). לפני ההקרנה, זואי הלל, ניצולת התעללות פיזית, רגשית ומינית, כפי שהיא מגדירה את עצמה, שיתפה בסיפור חייה האישי, מה שהכריח אותי לזכור בכל רגע ורגע שלהסרט המזעזע הזה, כי הדברים המתרחשים בו, קורים גם אצלנו, לידנו. תודה לך זואי.
הגיבורה (במלוא מובן המילה) קלריס פרשס ג'ונס (גיבורני "גבי" סידיבה ) היא ילדה אפרו-אמריקאית בת 16, בעלת עודף משקל ובהריון שני מאביה.
קלריס חיה כשפחה עם אמה (מו'ניק), המתעללת בה בכל דרך אפשרית, כאשר את בתה המונגולואידית, מגדלת הסבתא. קלריס הייתה ,קרוב למדי,נושרת מן המסגרת הלימודית, ומיועדת לחיים קשים ורעים, לולא מורה אחד ומנהלת אחת ששמים לב לכוחותייה ולחכמתה, ממליצים לה על בית ספר אלטרנטיבי, ושם בעזרת המורה הרגישה, ושאר התלמידים, קלריס מצליחה לגאול את עצמה מבית הורייה, ולצאת לחיים משל עצמה.
הסרט צובט לך בבטן לכל אורכו, וזה לדעתי הוא מקור כוחו, וכך גם חולשתו. לפעמים נדמה היה לי כי אני צופה בסרט הוליוודי הפוך על הפוך. כאילו לא די בסיפור הקשה ובתמונות המחרידות, הוסיפו להם מידי פעם, גם מוזיקה מלווה. כך גם המורה האנושית כל כך של קלריס, נשמעת לעיתים כמו דקלום מהספר "הלב".למרות האמור לעיל, אני רואה את החשיבות הרבה שבהעלאת נושא ההתעללות במלוא נוראיותו אל תודעת הצופים.
גיבורת הסרט, עוררה בי הזדהות למן הרגע הראשון, ומצאתי את עצמי מייחלת בדריכות לרגע בו תצליח להמלט מטלפי האב המתעלל בה מינית, ומצפורנייה של האם, השונאת אותה על כי האב מעדיף את בתה על פנייה, מונעת ממנה את אהבתה,וזורקת עלייה מחבתות וטלויזיות. מצאתי את עצמי עוצרת את נשימתי בכל פעם בו צפינו בהצלחה של קלריס ללמוד לכתוב ולהביע את עצמה בכתב ובעל פה.
זואי הלל דיברה בהרצאה שלה על כך שאחת מתוך ארבע סובלת מאיזו שהיא התעללות מינית. לא בדקתי את הסטטיסטיקה הזו, אבל אפילו אם זו אחת מתוך 8 או 10, הרי שהן כולן לידנו ובקרבנו, ואולי אפילו אנחנו. בזמנו התנדבתי כמה שנים במסגרת "מיטל", ארגון עזרה לניצולי תקיפה מינית. אני כל כך זוכרת את עצמת הפצע הנפער אצל הילדים הזכים והטהורים, ואת הנזק שהפצע הזה מסב להם בחייהם הבוגרים. הסרט חיבר אותי מחדש לעולם הזה, שאנחנו מעדיפים לא לדבר עליו.
קלריס חיה כשפחה עם אמה (מו'ניק), המתעללת בה בכל דרך אפשרית, כאשר את בתה המונגולואידית, מגדלת הסבתא. קלריס הייתה ,קרוב למדי,נושרת מן המסגרת הלימודית, ומיועדת לחיים קשים ורעים, לולא מורה אחד ומנהלת אחת ששמים לב לכוחותייה ולחכמתה, ממליצים לה על בית ספר אלטרנטיבי, ושם בעזרת המורה הרגישה, ושאר התלמידים, קלריס מצליחה לגאול את עצמה מבית הורייה, ולצאת לחיים משל עצמה.
הסרט צובט לך בבטן לכל אורכו, וזה לדעתי הוא מקור כוחו, וכך גם חולשתו. לפעמים נדמה היה לי כי אני צופה בסרט הוליוודי הפוך על הפוך. כאילו לא די בסיפור הקשה ובתמונות המחרידות, הוסיפו להם מידי פעם, גם מוזיקה מלווה. כך גם המורה האנושית כל כך של קלריס, נשמעת לעיתים כמו דקלום מהספר "הלב".למרות האמור לעיל, אני רואה את החשיבות הרבה שבהעלאת נושא ההתעללות במלוא נוראיותו אל תודעת הצופים.
גיבורת הסרט, עוררה בי הזדהות למן הרגע הראשון, ומצאתי את עצמי מייחלת בדריכות לרגע בו תצליח להמלט מטלפי האב המתעלל בה מינית, ומצפורנייה של האם, השונאת אותה על כי האב מעדיף את בתה על פנייה, מונעת ממנה את אהבתה,וזורקת עלייה מחבתות וטלויזיות. מצאתי את עצמי עוצרת את נשימתי בכל פעם בו צפינו בהצלחה של קלריס ללמוד לכתוב ולהביע את עצמה בכתב ובעל פה.
זואי הלל דיברה בהרצאה שלה על כך שאחת מתוך ארבע סובלת מאיזו שהיא התעללות מינית. לא בדקתי את הסטטיסטיקה הזו, אבל אפילו אם זו אחת מתוך 8 או 10, הרי שהן כולן לידנו ובקרבנו, ואולי אפילו אנחנו. בזמנו התנדבתי כמה שנים במסגרת "מיטל", ארגון עזרה לניצולי תקיפה מינית. אני כל כך זוכרת את עצמת הפצע הנפער אצל הילדים הזכים והטהורים, ואת הנזק שהפצע הזה מסב להם בחייהם הבוגרים. הסרט חיבר אותי מחדש לעולם הזה, שאנחנו מעדיפים לא לדבר עליו.
הוספת תגובה